פס"ד בעניין בעלות במקרקעין

בפני תביעה שהגישו יורשי המנוח ס.י.א.א., הם תובעים 1-10, כנגד נתבע 1 שהוא בנו של יורש נוסף של המנוח וכנגד נתבעים 2-5 רוכשי חלקות אדמה של המנוח. במרכז התביעה שתי חלקות אדמה במזרח ירושלים כאשר, לטענת התובעים, אביו של נתבע 1 מכר לנתבעים 2-5 מתוך החלקות האמורות שטחים העולים בהרבה על החלקים אותם ירש בחלקות אלו, ואילו נתבע 1 טען שהוא ואביו היו בעלי הזכויות במקרקעין ומכוח זאת מכרו אותם לנתבעים 2-5.

טענות התובעים

עניינה של תביעה זו בחלקה מספר 137 הידועה כ... (להלן: "חלקה 137") וחלקה מספר 125 הידועה כ... (להלן: "חלקה 125"), באדמות ... שבמזרח ירושלים. הבעלים הרשום של שתי החלקות היה המנוח ס.י.א.א., אולם בבעלותו האישית היו רק חלק מן האדמות. ביחס לשאר האדמות היה הוא נציג יורשי משפחת ח. שירשו חלקות אדמה אלו.

לטענת התובעים, בהתאם לצו ירושה, ירש אביו של נתבע 1 189 מ"ר מחלקה 137 וכן 218 מ"ר מחלקה 125. אבי הנתבע, כך נטען, ויתר על חלקו בחלקה 137 לטובת מר מ.י.א.א. תמורת שטח של 1,262 מ"ר מאדמתו של מ.י.א.א. ב..., כאמור בהסכם שנערך ביניהם בשנת 1993 (נספח 7 לכתב התביעה, להלן: "הסכם החילופין").

מאוחר יותר, כך נטען, מכר נתבע 1 לנתבעים 2-5 את חלקה מס' 137, למרות שלא נותרו לו כל זכויות בחלקה זו לאחר הסכם חילופי הקרקע. כמו כן, מכר אביו של נתבע מס' 1 800 מ"ר מחלקה מספר 125 לאדם בשם א.נ., למרות שחלקו כיורש בחלקה זו היה כאמור 218 מ"ר.

בסיכומי התובעים נטען, כי בשנת 1998 נערך ע"י מר מ.י.ס.א.א. הסכם לחלוקת המקרקעין בין כלל היורשים (להלן: "הסכם החלוקה"), אשר היה מקובל על כלל היורשים ועליו חתמו גם נתבע 1 ואביו. בהסכם קיבל אבי הנתבע 218 מ"ר בלבד מחלקה 125, ולכן לא יכול היה למכור 2050 מ"ר כפי שעשה, כך נטען שם.

לטענת תובע 1, פנה לנתבעים 2-5 והודיע להם שלנתבע 1 אין כל זכויות בחלקה ולכן אינו יכול למכור להם כל חלקה במקרקעין, ואף שלח להם התראה נוטריונית על כך. למרות האמור, נטען, בנו הנתבעים גדר סביב החלקה, אף שאין בידיהם כל מסמך המצביע על כך שלנתבע 1 ולאביו היו זכויות בחלקות האמורות.

מסקנת התובעים היא, אם כן, כי לנתבעים אין כל זכויות בחלקות 125 ו- 137, שכן נתבע 1 ואביו מכרו להם  נכסים שלא היו בבעלותם.

התובעים מבקשים מבית המשפט להכריז כי הם הבעלים של כל הזכויות בחלקות האדמה 137 ו- 125 מאדמות ..., וכן לחייב את הנתבעים בהוצאות.

טענות הנתבעים

הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה את כל האמור בכתב התביעה וטענו כי נתבעים 2-5 קנו חלק מחלקה 137 בשנת 1997 מנתבע 1 ומאביו ז"ל אשר היו בעלי הזכויות בחלקה הנ"ל, וזאת ע"פ הסכם המכר שצורף לכתב ההגנה (נספח 14 לכתב ההגנה).

בסיכומיהם העלו הנתבעים טענה בדבר העדר יריבות בין התובעים לנתבעים 2-5 שכן הנתבעים קנו את האדמה בתום לב ובתמורה מלאה מאביו של נתבע 1.

עוד טענו, כי חלק מהתובעים שהתביעה הוגשה בשמם נפטרו טרם הגשתה ויורשיהם לא ייפו את כוחו של התובע להגיש את התביעה בשמם, ואילו חלק מן התובעים כלל לא נתנו ייפוי כח לב"כ התובעים.

בנוסף, טענו להתיישנות התביעה שכן, לטענתם, המכירה הראשונה של הקרקעות לאביו של נתבע 1 היתה בשנת 1978 (ראה נספח 12) והשיהוי בהגשת התביעה אינו מבוסס על סיבה מוצדקת כלשהי.

לאור כל האמור ביקשו הנתבעים לדחות את התביעה.

דיון

בפתח הדברים יצוין, כי אופן ניסוח הדברים בכתבי בי-דין, בתצהירי הצדדים ובסיכומים, היה לוקה בחסר במידה שהקשתה על בית המשפט לרדת לשורש הטענות, הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי.

כפי שעולה מכתבי הטענות, אין מחלוקת בין הצדדים, על כך ששתי חלקות האדמה נשוא הליך זה רשומות ע"ש ס.י.א.א., וכך גם עלה מן הראיות שהוצגו בפני ביהמ"ש (ראה נספחים לתצהירי התובעים, לוח חילוק המס לשנת 1961 - 1962 עפ"י חוק מיסוי מקרקעין וכן אישור המינהל האזרחי - משרד מס רכוש).

אין גם מחלוקת בין הצדדים על כך שרישום זה אינו משקף את הבעלות האמיתית במקרקעין, וכי המקרקעין שייכים למספר יורשים מבני המשפחה, כאשר אותו ס.י.א.א. הינו בעל זכויות אישיות במקרקעין ומשמש גם "נציג" או סוג של "נאמן" עבור שאר היורשים.